מקור חולין ג׳
1 חֶרֶב הֲרֵי הוּא כֶּחָלָל, אַב הַטּוּמְאָה הוּא, לְטַמְּיֵיהּ לְסַכִּין, וַאֲזַל סַכִּין וְטַמִּיתֵיהּ לְבָשָׂר!
2 אֶלָּא דְּאִיטַּמִּי בְּשֶׁרֶץ, וְאִי בָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם דְּאִיטַּמִּי בְּמֵת, וּכְגוֹן שֶׁבָּדַק קְרוּמִית שֶׁל קָנֶה וְשָׁחַט בָּהּ, דְּתַנְיָא: בַּכֹּל שׁוֹחֲטִים, בֵּין בְּצוֹר בֵּין בִּזְכוּכִית בֵּין בִּקְרוּמִית שֶׁל קָנֶה.
3 אַבָּיֵי אָמַר: הָכִי קָתָנֵי – הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ כּוּתִי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו, אֲבָל יוֹצֵא וְנִכְנָס – לֹא יִשְׁחוֹט.
4 וְאִם שָׁחַט, חוֹתֵךְ כְּזַיִת בָּשָׂר וְנוֹתֵן לוֹ. אֲכָלוֹ – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, לֹא אֲכָלוֹ – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
5 חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, שֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ.
6 וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ, אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – עֲלַהּ קָאֵי, ״וְאִם שָׁחֲטוּ״ מִבְּעֵי לֵיהּ!
7 אֶלָּא, אַכּוּתִי – הָא אָמְרַתְּ: כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו שָׁחֵיט אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה! קַשְׁיָא.
8 אָמַר רָבָא: וְיוֹצֵא וְנִכְנָס, לְכַתְּחִלָּה לָא? וְהָתְנַן: הַמַּנִּיחַ נָכְרִי בַּחֲנוּתוֹ וְיִשְׂרָאֵל יוֹצֵא וְנִכְנָס – מוּתָּר! הָתָם מִי קָתָנֵי ״מַנִּיחַ״? ״הַמַּנִּיחַ״ קָתָנֵי, דִּיעֲבַד.
9 אֶלָּא מֵהָכָא: אֵין הַשּׁוֹמֵר צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְשַׁמֵּר, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹצֵא וְנִכְנָס – מוּתָּר.
10 אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָכִי קָתָנֵי: הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ כּוּתִי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל יוֹצֵא וְנִכְנָס, אֲבָל בָּא וּמְצָאוֹ שֶׁשָּׁחַט – חוֹתֵךְ כַּזַּיִת בָּשָׂר וְנוֹתֵן לוֹ, אֲכָלוֹ – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, לֹא אֲכָלוֹ – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
11 חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, וְשֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ. וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ – אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – עֲלַהּ קָאֵי, ״וְאִם שָׁחֲטוּ״ מִבְּעֵי לֵיהּ!
12 אֶלָּא אַכּוּתִי? הָא אָמְרַתְּ: אֲפִילּוּ יוֹצֵא וְנִכְנָס שָׁחֵיט לְכַתְּחִלָּה! קַשְׁיָא.
13 רַב אָשֵׁי אָמַר: הָכִי קָתָנֵי – הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד. מְשׁוּמָּד לְמַאי? לֶאֱכוֹל נְבֵילוֹת לְתֵיאָבוֹן, וְכִדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד אוֹכֵל נְבֵילוֹת לְתֵיאָבוֹן
14 בּוֹדֵק סַכִּין וְנוֹתֵן לוֹ, וּמוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ. אֲבָל לֹא בָּדַק וְנָתַן לוֹ – לֹא יִשְׁחוֹט, וְאִם שָׁחַט – בּוֹדֵק סַכִּינוֹ אַחֲרָיו. נִמְצֵאת סַכִּינוֹ יָפָה – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, וְאִם לָאו – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
15 חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, שֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ. וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ – אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – עֲלַהּ קָאֵי, ״וְאִם שָׁחֲטוּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!
16 אֶלָּא אַיִּשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד? אִי דְּבָדַק סַכִּין וְנוֹתֵן לוֹ, הָא אָמְרַתְּ שׁוֹחֵט לְכַתְּחִלָּה! אֶלָּא דְּלֹא בָּדַק. אִי דְּאִיתֵיהּ לְסַכִּין – לִיבְדְּקֵיהּ הַשְׁתָּא, וְאִי דְּלֵיתֵיהּ לְסַכִּין – כִּי אֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתוֹ מַאי הָוֵי? דִּלְמָא בְּסַכִּין פְּגוּמָה שָׁחֵיט! קַשְׁיָא.
17 רָבִינָא אָמַר: הָכִי קָתָנֵי – ״הַכֹּל שׁוֹחֲטִין״, הַכֹּל מוּמְחִין שׁוֹחֲטִין, מוּמְחִין וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מוּחְזָקִין.
18 בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁיּוֹדְעִין בּוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹמַר הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, אֲבָל אֵין יוֹדְעִין בּוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹמַר הִלְכוֹת שְׁחִיטָה – לֹא יִשְׁחוֹט, וְאִם שָׁחַט – בּוֹדְקִין אוֹתוֹ, אִם יוֹדֵעַ לוֹמַר הִלְכוֹת שְׁחִיטָה – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, וְאִם לָאו – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
19 חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, שֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ. וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ – אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן עֲלַהּ קָאֵי, וְאִם שָׁחֲטוּ מִבְּעֵי לֵיהּ!
20 אֶלָּא, אַשֶּׁאֵין מוּמְחִין, בְּבוֹדְקִין אוֹתוֹ סַגִּי! דְּלֵיתֵיהּ לְקַמַּן דְּלִיבְדְּקֵיהּ.
21 וְאִיכָּא דְאָמְרִי, רָבִינָא אָמַר: הָכִי קָתָנֵי – ״הַכֹּל שׁוֹחֲטִין״, הַכֹּל מוּחְזָקִין שׁוֹחֲטִין, מוּחְזָקִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מוּמְחִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁשָּׁחֲטוּ לְפָנֵינוּ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ פְּעָמִים וְלֹא נִתְעַלֵּף, אֲבָל לֹא שָׁחַט לְפָנֵינוּ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ פְּעָמִים – לֹא יִשְׁחוֹט, שֶׁמָּא יִתְעַלֵּף. וְאִם שָׁחַט וְאָמַר: ״בָּרִי לִי שֶׁלֹּא נִתְעַלַּפְתִּי״ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.
22 חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, שֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ. וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ – אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן עֲלַהּ קָאֵי, ״וְאִם שָׁחֲטוּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!
23 אֶלָּא, אַשֶּׁאֵין מוּחְזָקִין, וְהָאָמְרַתְּ: בְּ״בָרִי לִי״ סַגִּי! דְּלֵיתֵיהּ קַמַּן דְּלִישַׁיְּילֵיהּ.
24 רָבִינָא וְרַבָּה בַּר עוּלָּא, כְּאַבַּיֵּי וְרָבָא וְרַב אָשֵׁי לָא אָמְרִי, מִשּׁוּם דְּקַשְׁיָא לְהוּ ״וְכוּלָּן״.
25 כּוּלְּהוּ כְּרַבָּה בַּר עוּלָּא לָא אָמְרִי, לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ הָכָא עִיקָּר – אַדְּרַבָּה, הָתָם עִיקָּר, דִּבְקָדָשִׁים קָאֵי.
26 לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ: הָתָם עִיקָּר, וְהָכָא אַיְּידֵי דִּתְנָא טָמֵא בְּחוּלִּין תְּנָא נָמֵי טָמֵא בְּמוּקְדָּשִׁין – טָמֵא בְּחוּלִּין גּוּפֵיהּ לָא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, חוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת קֹדֶשׁ לָאו כְּקֹדֶשׁ דָּמוּ.
27 כּוּלְּהוּ כְּרָבִינָא לָא אָמְרִי, לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר: מוּמְחִין אִין, שֶׁאֵין מוּמְחִין לָא – רוֹב מְצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מוּמְחִין הֵן.
28 לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר: מוּחְזָקִין אִין, שֶׁאֵין מוּחְזָקִין לָא – לְעִלּוֹפֵי לָא חָיְישִׁינַן.
29 רָבָא לָא אָמַר כְּאַבַּיֵּי, כִּי קוּשְׁיֵיהּ. אַבָּיֵי לָא אָמַר כְּרָבָא, הָתָם לָא נָגַע, הָכָא נָגַע.
30 רַב אָשֵׁי לָא אָמַר כְּתַרְוַיְיהוּ, קָסָבַר: כּוּתִים גֵּרֵי אֲרָיוֹת הֵן.
31 אַבָּיֵי לָא אָמַר כְּרַב אָשֵׁי, לָא סְבִירָא לֵיהּ הָא דְּרָבָא. אֶלָּא רָבָא, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כִּשְׁמַעְתֵּיהּ?
32 לִדְבָרָיו דְּאַבָּיֵי קָאָמַר, וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ.
33 תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁחִיטַת כּוּתִי מוּתֶּרֶת, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו, אֲבָל בָּא וּמְצָאוֹ שֶׁשָּׁחַט – חוֹתֵךְ כַּזַּיִת וְנוֹתֵן לוֹ, אֲכָלוֹ – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, וְאִם לָאו – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
34 כַּיּוֹצֵא בּוֹ, מָצָא בְּיָדוֹ
פירוש ים של שלמה על חולין ג׳:צ״ד
94 דין נפלה לאור ונשתנו כגון לב וכבד וקורקובן שדרכן להיות אדומים נשתנו ונעשו ירוקים או המעיים שדרכן להיות ירוקי' האדימו טריפה אפילו במשהו ואפי' לא הגיע לחלל חוץ מכבד שר שדוקא כשהוריקה נגד בני מעיים או נגד מרה הוי במשהו אבל הוריקה במקו' חיותה אינה במשהו אלא צריך להוריק כנגד כ"מ חיותה:
95 פיסקא ירוקין פסולין וכו' א"ר יוחנן וכו' שיעור ירוקתו כשיעור נקובתו מה נקובתו במשהו אף ירוקתו במשהו כ' הרא"ש יש להסתפק אי לגמרי בעינן שיעור נקובתו דהיינו עד שתעבור הורקה עד חלל הלב ובקורקבן עד שתעבור הקורקבן והכיס א"ד כולי האי לא בעינן דכיון דשל' ביה מכוות האש ונהפך לירקון ודאי יעבור עד בית חללו מידי דהוי אזיהרא דמקלי קלי וכו' עד ויש לברר ספיקא זו מהא דאמר ריב"ל כבד שהוריקה כנגד בני מעיים בידוע שנפל לאור ונחמרו בני מעיי' וסתמ' דמילת' מיירי שבני מעיי' הם לפנינו ורואין אנו אותה שלא הוריקו ומאחר ששלטה מכוות אש בכבד ודאי סוף בני מעיי' להאדי' דאכתי לא מיגלי בהתייהו פי' חרפתן דאי מיירי דליתינהו לבני מעיים לפנינו אמור' יש לו לפרש דבריו כ"ש בעיא שלו א"ו מדלא פי' מיירי אף בדאיתינהו קמן ולא נשתנו והדברים ק"ו מדמהני ירקות דכבד להורות על לקות דבני מעיים שכנגדן וחזינ' להו כאילו נשתנו כ"ש באותו אבר דחזינן ליה דהוי כאילו ניקב מעבר לעבר וכל דבריו הן דברי הרשב"א ואף שיש להשיב דלמא הא דרי"יבל דהוריקה הכבד מסתמא איירי שאין הבני מעיים לפנינו דאי איכא ליבדקו בני מעיים גופא ומ"ה לא היה צריך לפרש דבריו אף שהוא אמורא דסמיך אמילתא דפשיטתה אלא שמ"מ נראה דבריו מדקאמר שיעור ירוקתן כשיעור נקובתן מה נקובתה במשהו כו' משמע בהא לחוד הוא דמדמי לנקובה דאל"כ הול"ל סתמא שיעור ירוקתן כנקובתה דהוי משמע דבכל מילתא מדמינן להן א"ו דהא מילתא לחוד הוא וגדולה מזו נר' אפי' מה דאיבעאי לן לקמן הוריקה הכבד כנגד בני מעיים מהו והשיב רי"בל דטריפה נמי איירי אפי' הוריק' הכבד במקצת וכ"פ הא"ז וז"ל ושיעור ירוקתו במשהו אע"ג דניקב הכבד כשר מ"מ כיון שהוריק' הכבד איגלאי לבהמה חרפתא וחיישינן אף ללב ולקרקבן ולמעיים אע"פ שעדיין אין ניכר בהם ועוד יש לחוש שמ' סופו לינטל כולו ומכאן יש סמך לדברי הגאונים המטריפין כשניקב חצר הכבד דחיישי' שסופו לינטל כל הכבד דמטרפי' כשהוריקה הכבד כשיעור נקב משהו דאסרו תחילתו משום סופו ע"כ וכן במרדכי ורבים תמהו עליו א"כ לפי דבריו מאי איריא כנגד בני מעיים אפי' שלא כנגד בני מעיי' נמי איכא למיחש דסופו לינטל כולו ואיפשר דס"ל דקים להו דאין סופו לינטל כולו אלא בהוריקה כנגד בני מעיים דוקא עכ"ל מהר"י קאר"ו ואני אומר שבלא טעם וסברא הוציא דבר זה מפיו ונראה בעיני לפרש שכך דעתו שמ"מ הירקו' שלו כשהתחיל להוריק אפי' במשהו הולך וגובר אלא דלא ידעי' לאיזה צד יתפשט ירקותו אם דרך עוביו מעבר לעבר ואז יתפשט ג"כ לבני מעיים ואם נאמר שלא יתפשט הירקות מעבר לעבר דרך עוביו א"כ מסתמא יתפשט לצדדין בכל הכבד כולו ויהיה כאילו ניטל כולו כ"ה ישוב דעתו בעיני ולא היה צריך לכל זה אלא שהורי' הכבד אפילו במקצת כנגד בני מעיים אמרינן סופו שיגיע לבני מעיים ומתחילה חשבינן כאילו שרף וטריפה אמ"ה יש כאן ט"ס חסרון מה ונ"ל להגיה כ' הרשב"א אם הוריק כנגד המרה או כנגד מקום חיותא שהיא אסורה ולא כו' עיין בטור סימ' נ"ב ול"נ דבשלמא כנגד המרה אמרינן אפילו הוריק במקצת חשבינן כאילו ניקב המרה כמו הוריקה כנגד בני מעים ולא מחלקי' התם כנגד בני מעיים הכבד דקה מש"כ במקום מרה שהיא עבה אף שנסתפק בזה בחידושיו מ"מ הכריע לאיסו' אבל במקו' חיותא מא"ל דהא אפי' ניקב לשם הכבד כשר לכ"ע אלא שצ"ל שהוריק ברחבו כשיעור שאם תחשב כל מה שתחת ההורקה כאילו ניטל הכזי' במקום חיותה וטריפה אפ"ה ל"נ כמ"ש לעיל בסימ' י"ז דאפי' ניטל כזית במ"מ ובמ"ח או יבשה והכבד כולו קיים דכשר' לענין הלכה אף שלא מלאני לבי לעשות מעשה כמ"ש לעיל ועיין מ"ש בת"ה הארוך כת' הרמב"ם בפ"ז עוף שנפל לאו' והוריק לבו או כבדו או קורקבנו או שהאדימו בני מעיים שלו אפי' כ"ש טריפה שכל הירוקי' שהאדימו והאדומי' שהוריקו מחמ' האור בעוף ה"ה כמי שניטלו וטריפה מ"מ מ"ש אפי' במשהו אינו מחוור בעיני שלא אמרו במשהו אלא במקום שהנקב פוסל בו וכמ"ש שיעו' ירוקתן כשיעור נקובתן אבל כבד שאין הנקב פוס' בה אין ירוקתן במשהו אא"כ הוריקה דוקא כנגד מרה אבל שלא כנגד מרה ושלא כנגד בני מעיים אלא במקום חיותה לא עד שהוריקה כנגד כ"מ חיותה שאם ינטל כ"מ ירקותה תהא תלושה ממקומה ואפשר שלזה כיון הרב ז"ל אלא שה"ל לפרש עכ"ל א"כ משמע להדיא דאף הוא לא כ' שניטל הכזית במ"ח שהוא טריפה אא"כ שיהיה שיעו' רוחב הירקותו כנגד כ"מ חיבורו שתהא תלושה לגמרי ואז בדין שהוא טריפה דלא מכשירין לעיל בסי' י"זנדלדלה הכבד כולה ממקום חיבורה אלא שעדיין מחובר' בטרפשא אבל הוא איירי במ"ח דהיינו בכ"מ חיבורה וכן עיקר וכשם ששיעור ירוקתה במשהו כך שיעור אדמותה בבני מעיים שדרכן להיו' ירוקות דלקמן בסי' צ"ו נמי במשהו ומה שתפס ר' יוסי בר יהושיע ירוקתה כולו לישנא דמתני' נקט וכ"פ המרדכי: